שלהבת בלילות

ילדי השמש

בכיתה ב' עברנו לבית ילדים חדש חדש, שלהבת החדשה, ויותר כיף מהיותו חדש הייתה הירידה הגדולה בכביש שלידו. אנחנו, בני שלהבת, מיהרנו לנצל את היתרונות הגלומים בה. פשטנו על מחסן הבניין ואספנו עצים ובדרך גם גלגלי צינורות השקיה ממחסן המים של נחשון והשלמנו בחבלים מהרפת כדי שנוכל לנהוג במכוניות שבנינו מקרשים עם גלגלי השקיה קבועים מאחור וזוג גלגלי השקיה עם ציר מלפנים שהיו מחוברים לחבל כמושכות הגה, וכולנו יצאנו לירידה הגדולה שליד הרמפה הישנה לצפות בגיבורים המנסים את מכוניותינו. כך כל הקמה, בין שתיים לארבע אחר הצהריים, רצנו עם המכוניות שלנו לירידה לבדוק את השכלולים האחרונים עליהם חשבנו בשיעורים ובנינו בהפסקות. עד מהרה היה ברור מי הנהג המהיר ביותר ומי לתכנן ולבנות נועד וכשהשתעממנו הוספנו מקפצות מפחידות וכשגיבורי נהגי שלהבת כבר מהן לא התרגשו וכדי לבדוק מי באמת הנהג הכי אמיץ הדלקנו מדורה אחרי המקפצה ואז התברר ללא ספק שנדב בר-אור הוא לא רק הכי מהיר אלא גם האמיץ מכולם וכשהדהירה עם מכונית העץ עם גלגלי ההשקיה דרך מדורת האש הפכה לשגרה, הזמנו את קבוצות בתי הילדים האחרים להתחרות בנו, לא כדי לבדוק האם בני שלהבת ובנות שלהבת הם האמיצים בחברת הילדים כי זה היה ידוע לכל וכך עד היום, אלא סתם כדי להעביר את מנוחת הצהריים שנקראה בקיבוצים "הקמה" בכיף.

דבר אחר לגמרי היו הלילות בשלהבת החדשה ששכנה בקצה הקיבוץ ליד סוף הרפת ומשק החי של הילדים, שנקרא משק הילדים, שם לנו שישה עשר בני שלהבת האמיצים לבד בלילות ודמיונם הפרוע היה חשוף לקולות ולרחשים שבאו מקצה הקיבוץ. לילה אחד התעוררתי לקול יריות. מפוחד, נשארתי ללא נוע במיטה וכשזוג יריות נשמע שוב, התגברתי על הבושה והערתי את יפעת סער שהייתה שותפה לחדרי והיא הרגיעה אותי, "אתה, גיבור מכוניות האש, מפחד מרעש של יריות בלילה? זה שום דבר ולא צריך לקרוא לשומרת הלילה. תישן, אני אשמור עליך עד שתירדם". וכך בני קבוצתנו מילאו אחד עבור השני בלילות את התפקיד של הורינו

כשהתבגרתי ונולדו ילדיי התחבטתי רבות האם שיטת הלינה המשותפת שעברה עלינו בקיבוץ הייתה טובה ונחוצה ומה מקורותיה, האם נשארו משקעים מהלילות נטולי ההורים, והאם באמת נהנינו בילדותנו או שאנחנו זוכרים רק את החוויות הטובות. כדי לא להיכשל בראייה שטחית ניסיתי לראות את התמונה הרחבה, איך ולמה היו פעם החיים בקיבוץ ובארץ כולה ומה הקשר לשיטה

לינה משותפת שררה גם בקיבוצים אחרים בתנועה ואפילו קיבוצי הספר לא היססו ובביטחון עצמי מופרז הלינו את ילדיהם בבתי ילדים בקצה הקיבוץ ליד הגבול ממש. את זאת למדתי על בשרי בקייטנה השנתית

כשקבוצתנו נסעה לצפון ולנה בבית הילדים בקיבוץ ברעם שילדיו נסעו לקיבוצנו לראות או יותר נכון לשמוע איך זה לישון בלילה ליד משק ילדים וליד רפת. בברעם הקולות היו שונים, רעש מקלעים מטרטרים שנענה בטרטור מקלעים שונה מגבעה שכנה, כך במשך כל הלילה. אני לא עצמתי עין ועם הזריחה נשמעו קולות מתקרבים אל חלון חדרנו. לבי דפק בחוזקה. הצעדים הלכו והתקרבו ופתאום הופיעה דמות בחלון. הלב הפסיק לפעום וחזר שוב לאחר שהתברר ששומר הלילה בא לסגור את התריסים כדי שילדי הקיבוץ, "אם ישנו בכלל", לא יתעוררו מאור הזריחה.

בקייטנה, נחל בצפון, המלווה - גדעון תורן

כדי להשתיק את מצפונם ואת דאגתם של הורינו פיתחו בתנועה הקיבוצית ואף הטמיעו טכנולוגיה חדשנית וטובי הקופירייטרים בתנועה נתנו לה את שמה - "שמרטף". וכך הורינו יכלו לישון בשקט וללא דאגות כי שומרת הלילה האזינה בלילות לקולות הילדים הלנים לבד בבתי הילדים. היו כמה פרצות אבטחה בשמרטף שגרמו לטעויות מביכות. היה זה ב"תקופה של פרקש", כאשר העבריין נחמן פרקש ברח מהכלא והטיל את חיתתו על הצפון כולו. בתנועה הקיבוצית משתפים מידע וגם פחדים והפחד גלש עד קיבוצנו בדרום ולכן בלילות ההם רק שומרות לילה מובחרות ושומרים אמיצים סודרו לשמירה בלילות. באותו הלילה שמרו חנה סיבוני ולאה ספיר בבית התינוקות. על האש היה סיר חלב שהשמיע נקישות אופייניות לפני רתיחתו. השומרות ניגשו מבוהלות לשמרטף. בבדיקת בידוד הקולות המכוון הורה על בית הילדים "עץ התות" בזמן שהסיר השמיע שוב את נקישותיו. הן הזעיקו את שומר הלילה וחנה סיבוני התנדבה לצאת לפגוש את פרקש פנים אל פנים. השומר וחנה נפגשו מול בית ילדים "עץ התות". השומר הכניס את המחסנית לנשקו וחנה פתחה את הדלת. הם עברו מחדר לחדר וסרקו את המיטות כדי לראות האם פרקש החליט מבדידותו להצטרף ללינה המשותפת בבית הילדים. ופתאום, במיטה אחת, מכוסה בשמיכה שרגליים גדולות מבצבצות מחוצה לה מצד אחד וראש בצדה השני, הם היו בטוחים שפרקש לפניהם, השומר כבר דרך את נשקו וחנה הרימה את השמיכה. במיטה ישן את שנתו גדעון, ילד מהגן שהיה גדל גוף לגילו ולא היה זה פרקש המטיל חיתתו.

קיבוץ גת תרם את חלקו לתנועה ולטכנולוגיה ופיתח גרסה משלימה לשמרטף, מערכת שקישרה את האמהות המיניקות עם בית התינוקות וייחודה היה מרכזיה חכמה שידעה לקשר את האם הנכונה, רצוי בלילה, דרך קופסאות החיבורים שהיו פזורות בקיבוץ. מכל קיבוצי התנועה באו לראות וללמוד כדי להקל על האמהות שמסרו את תינוקותיהן לבית התינוקות

בשלהבת הישנה, 1976 עם מזגנים

אנחנו, ילדי החינוך המשותף שחיינו מצדו השני של השמרטף, נאלצנו לגדול תוך התמודדות יום יומית של אלתור ומציאת פתרונות משותפים והסתמכות על אחינו ילדי קבוצתנו כשנתקלנו בבעיה בבית הילדים בלילות היינו צריכים להיות יצירתיים על מנת להתגבר על הקשיים האובייקטיביים וגם על הקשיים שמערכת הקיבוץ יצרה. וכך כשבת כיתתי הרגישה באחד הלילות רע מאוד ורצתה להגיע להוריה, ולקרוא לשומרת זה לא היה פתרון כי לא היה סיכוי שהיא תיקח אותה אל הוריה, היא העירה את כל ילדי החדר וביחד חשבו על פתרון. סוכם שהיא תלך לביתה בליווי תמר מרטון כדי לנסות להתמודד עם הבעיות שיצוצו בדרך ואת צור טנא העירו בגלל התמחותו בניווט לילה ברחבי הקיבוץ כדי שימצא דרך לבית הוריה. על הדרך להיות כזאת שלא תעבור ליד בית התינוקות כדי לא להיתקל בשומרת הלילה, כי לא יעלה על הדעת שהיא לא תמלא את תפקידה, וברור שהיא תחזיר אותם לבית הילדים במקום להפריע למנוחת הורינו הישנים. כך מצאו את עצמם השלושה מתגנבים באיגוף מזרחי לקומונה ומשם, בין מגדל המים לכלבו, התגברו

הקייטנה בברעם

על שומרות הלילה אבל הדרך עוד הייתה ארוכה. הם הלכו מהספרייה לבית הרופא ושם, כפי שחששו, הדרך לצפון הקיבוץ נשלטה על ידי כלב שחור וגדול של צבי ופנינה מרטון, הסבים של תמר שאפילו תמר שהכירה אותו לא הצליחה להרגיעו. וכך אחרי שעה קלה הם חזרו כל הדרך לשלהבת ובת כיתתי בכתה במיטה עד שנרדמה. ידענו להבדיל בין מקרה למקרה וכשהיינו צריכים את שומרת הלילה בדחיפות היינו מעירים את כל הקבוצה, מתאספים במהירות מסביב לשמרטף וקוראים במקהלה מתוזמנת: "שומרת, בואי מהר לגן שלהבת". והן באמת היו מגיעות, או שרק נדמה לי.

אף פעם לא עלה בדעתי שהורינו הפקירו אותנו בלילות כדי להיטיב את זמנם, אך תהיתי על הנסיבות שיצרו את הלינה המשותפת. הם הרי לא חסכו דבר כדי לחנכנו בבתי ילדים מפוארים ועם מזגנים בזמן שהם חיו בבתים קטנים ולוהטים ואת מעט זמנם הפנוי אחרינו נתנו לוועדות הקיבוץ וליצירה רוחנית בו. את מיטב משאביהם החומריים והרוחניים השקיעו בנו ללא ספק. כיום השיטה נראית מוזרה עד מאוד אבל פעם, בראשית התנועה הקיבוצית, המשאבים היו דלים עד כי אנחנו באמת לא יכולים להבין זאת. שיטת החינוך המשותף הייתה כנראה היעילה ביותר וגם היחידה שהייתה אפשרית ליישום בשממה שסבינו בחרו לחיות בה, ובדיעבד או במכוון התאימה לצרכי המדינה שעל חרבה ועל מיטב בניה הקיבוצניקים קמה ושרדה

בכיתה ה' יצאנו למחנה ראשון בהשתתפות ילדים מקיבוצים אחרים ושם יכולנו לבדוק את כישורינו החברתיים והיצירתיים מול קבוצות זהות לנו בדרך גידולן ובחינוכן. התחרינו במחנה הכי מסודר ויפה, בצופיוּת שהתבטאה בקשרי סֶנָדוֹת מהודקים בשלל מבנים וצורות ובצעקות עידוד מתואמות. הרי היינו מתורגלים מול מכשיר הפלאים - השמרטף. ביום האחרון של המחנה נערך בלילה משחק שני דגלים גדול שתרגל למעשה כבר בכיתה ה' את כישורינו הצבאיים בהגנה ובהתקפה על מחננו. כל קבוצות כיתה ה' מכל הקיבוצים ביחד נגד בוגרי התנועה של קיבוץ כפר מנחם, הסתדרנו להגנה ויובל הראל ואני קיבלנו מהמפקד שהיה בעצם המדריך משימה לפטרל קדימה לתוך.

מי נובח כל הזמן, זה כלבי הנאמן, זה כלבנו השומר, לנו לילה טוב אומר. מתוך הספר "בוא אלי פרפר נחמד" מאת פניה ברגשטיין. שנת הוצאת הספר עם הציור 1945

היער החשוך בלילה כדי לחפש את האויב. אני לא זוכר שפחדנו, וישר התקדמנו עמוק עמוק לתוך החושך והרחקנו כדי לעמוד במשימה ולאתר את אויבנו. נתקלנו בו בפנים וחטפנו אגרופים ללא רחמים. חזרנו מבוהלים לכיוון מחננו ודגלנו ולקולות פיצוצים שהתבררו כחזיזים. במחנה שררו בהלה והרס, המדריכים היו המומים וחסרי אונים והילדים נבהלו ובכו, ולא בגלל הפיצוצים והמכות בפנים אלא כמובן בגלל שדגלנו נחטף ולא עמדנו במשימה. יובל ואני עשינו הערכת מצב, כמו שלמדנו ותרגלנו בעל כורחנו בלילות לבד בבית הילדים, והנחנו שבוגרי כפר מנחם הגיעו ליער מחננו חמישה ק"מ מהכפר על טרקטור ועגלה ולכן מיהרנו לחושך בין העצים כדי לחפש את מבוקשנו ולהציל את כבודנו. לאחר ריצה לא קצרה האיר לנו מזלנו וצלליתו של הטרקטור הרתום לעגלה הציצה בקרחת יער

בהירה. מיהרנו להפריד את העגלה על-ידי הוצאת הפין המחבר ויסודיים היינו ולא השארנו דבר למזל, עברנו על כל ארגזי הכלים של הטרקטור והוצאנו את כל מה שיכול לשמש כפין והשלכנו הרחק הרחק לשיחים. חזרנו למחנה ההרוס והשבור וניסינו לעודד את כולם שלא הכול אבוד ועוד יש תקווה להיחלץ מהמצב. מספר דקות של חרדה עברו עליי ועל יובל, אולי פספסנו איזה פין באחד מארגזי הכלים, אולי הבוגרים הסתדרו איכשהו ואלתרו פין. ואז נשמעו קולות הולכים וקרבים. הבוגרות ניסו לשכנע את הבוגרים להודות בתבוסה ולהחזיר את הדגל תמורת הפין ולחזור כבר הביתה. הבוגרים היו עצבניים ולא הסכימו להשלים עם המצב. למרות המכות שקיבלנו יובל ואני בחקירה, לא הסגרנו את מקום הפין ולאחר זמן מה הם נשברו, החזירו את הדגל ואנחנו הובלנו אותם לפין הטרקטור. חזרנו למחנה מדדים וכואבים אבל מאוד גאים ומרוצים. עמדנו במשימה כנגד כל הסיכויים ולא היה עוד ספק שבוגרי שלהבת הם החוד של החינוך הקיבוצי.

בית הילדים שהיה כור ההיתוך של ילדותנו היה מעין צוללת

ששטה בימים הרחבים בתקופות סוערות ארוכות

שחלפו

ובסוף אותה הצוללת עגנה ברציף והחלידה עד שלא היה צורך בה

אין זה מקרי ולא אגדה שבצוללות המדינה שהפליגו לאי שם, על כל מאה מלחים בודדים בלב ים, תלויים אחד בשני לגורלם, שמונים וחמישה היו בוגרי החינוך המשותף, ולצערנו גם את אדמת המדינה הרוו הרבה בדמם בוגרי החינוך המשותף בגלל שכך גידלו וחינוכו אותם.

בשלב מסוים מתרגלים למציאות של היות לבד בלילות והיוצרות מתהפכות. במקום שאנחנו, הילדים של החינוך המשותף, נפחד בלילות, הורינו ומחנכינו נכנסו לדאגות ולפחדים כי הפכנו להיות כלהקת דגים טורפים שהיו עד לא מזמן הקטנים והנטרפים וכך הסתערנו על החופש האין סופי של החיים בקיבוץ, משוחררים מהורינו ובטח ממחנכינו ודמיוננו שבעבר פחד שעות נוספות בלילות, עכשיו הפליג ברעיונות, וכך פשטנו בלילות לעולמם של המבוגרים. התגנבנו לסרטים המוקרנים בחוץ וגם לשיחות הקיבוץ. שיחה אחת ששעממה אותנו עד מאוד נטשנו עוד לפני ההצבעה לאחר שהצבענו בעצמנו והוחלט לבריכה לקפוץ. פירקנו גלגלי שיניים מהטרקטורים של יוסי הררי ופדינו אותם בכל מה שחפצנו, ואת גיל ההתבגרות מיששנו בעצמנו כשבנינו בחצר בית הילדים בריכות גבוהות מערימת צמיגי משאיות עם שרוולי ניילון שסחבנו מהרפת ואותם מילאנו במים חמים וקפצנו לתוכם זוגות זוגות. ועוד הרבה מעשים שעוד לא הגיעה השעה לספרם.

אחרית דבר

המהפכה הצליחה. קמה מדינה לעם היהודי והקיבוצים היו חוד החנית של היהודי המתחדש והלוחם על חירותו, שבמקומות שדרכה כף רגלו ומחרשתו שם נקבע גבול מדינתו, וישבנו מתחת לתאנתנו וטעמה המתוק השכיח את האידיאולוגיה שאחזו בה סבינו שיצרו את החינוך המשותף והורינו עוד שמרו עליה באדיקות אבל למזלנו בחכמה נתנו מקום לרב-גוניות בחברתנו וכמו בסוף כל מהפכה צריך להשתנות ולהתאים את החיים למציאות המשתנה והיא השתנתה. והקיבוץ שהיה מושתת על אידיאולוגיה ברורה וחזקה איחר להשתנות ונאחז בכול כוחו בכל סמל מעברו ובמרכזו החינוך המשותף שנשאר כמגדלור על צוק שבסיסו נשחק עד מאוד בסערות הרבות והוא נפל לים העבר עם משק כנפי הסקאד הראשון. וטוב שכך.

ולכל העומד היום על מפתן ביתו הרחב ומשקיף עלינו, ושתי מכוניותיו שחונות לידו מסתירות את נוף עברנו ובעודו אוחז בידו פולקה עוף ולא מבין מה חשבו הורינו פעם כששלחו אותנו לבית הילדים - לך תקים קיבוץ בשממה ובדלות, תגן עליו ועל המדינה ותרווה נחת.

ולהורינו שנתנו לנו את כל מה שיכלו לתת אני זוכר שבין בואנו לחדרם הדל והחם בארבע אחר הצהריים ועד ההשכבה בבית הילדים היו שקועים בנו בסבלנות ובאהבה, שזה הרבה יותר ממה שהיום רובנו רואים את ילדינו, והכול תוך מסירות אין קץ לקיבוץ שזה בעצם ביתנו.

רק אחרי הרבה שנים התברר לי שששתי היריות ששמעתי בלילות היו נקישות מכסה הברזל של מעבר המים במדרכה המובילה לשלהבת החדשה בזמן שגלגלי האופניים של השומר או שומרת הלילה עברו עליו.

כשאמי קראה את טיוטת הסיפור הזה היא הוסיפה ואמרה: לא רק אתם פחדתם בלילות, גם שומרות הלילה פחדו לרדת עד שלהבת החדשה בקצה הקיבוץ.

בגת בתחילת שנות התשעים הרבו בדיונים סוערים על קיום החינוך המשותף ולא הגיעו להחלטה או להסכמה בין אלו הרוצים את ילדיהם בביתם בלילות לבין אלו הרוצים לשמר את הרעיון. עם טיל הסקאד הראשון בינואר 1991 ההורים לקחו את ילדיהם לביתם ולא החזירו אותם עוד.

וסערות הימים מסביבנו לדאבוננו לא נרגעו ורק לאחרונה המציאות טפחה על פנינו והחזירה אותי לדמיין ולחוות ממש את ההתלבטויות שעברו על סבינו שהקימו את הקיבוץ בשממה ויצרו את החינוך המשותף והנה באוקטובר 2012 צחק הגורל עלינו בסבב ההסלמה עם החמאס בעזה ובמספר קיבוצים הילדים חזרו לישון בבתי הילדים הממוגנים והפעם לשם שינוי עם הוריהם.