• שביט לב

הנחש שהציל את הכבוד של הספרנית


בעוברי ליד הספרייה של כפר מנחם ראיתי את אנשי האחזקה של הקיבוץ מחמוד וסלאח חופרים במקושים מסביב כל הספריה, הם סיפרו לי שהספרנית המבוגרת טוענת שראתה נחש גדול בתוך הספריה ולכן אין להם ברירה, מנהל האחזקה הורה להם לחפור מסביב ולאטום את כל הסדקים והפתחים. היה נשמע בקולם שהם לא כל כך מאמינים לסיפורים של הספרנית וניכר שזה מאוד מקשה עליהם בחפירה. עבר שבוע ושוב פגשתי אותם. הפעם יוצאים מהספריה וממבטם ניכר יאוש. "אטמנו את כל הספריה מבפנים, יומיים שלמים עברנו בלטה-בלטה, על הברכיים וחריץ אחד לא פספסנו אך שום נחש לא ראינו למרות שהספרנית המבוגרת חושבת שראתה אותו שוב". ​ עברו מספר ימים ושוב פגשתי את המשפצים, עובדים בחלונות הגבוהים בספריה, אוטמים את הגג מכל סדקים אפשריים, רוטנים ולא חוסכים מילים. "אם על כל אחד שחושב שראה נחש נסתובב סביב ביתו שבוע שלם לאן נגיע. בכלל לא בטוח ולא הגיוני שיש נחש בתוך הספריה לאחר שסרקנו כל חריץ. הספרנית בוודאי הוזה". ראיתי את מצוקתם וכמי שמבין בנחשים ומכיר את הספרנית שהיתה מורתי האהובה לספרות מימי תיכון צפית, נכנסתי לספריה וסרקתי איתה את כולה. עברנו כל מדף וכל פינה ולא מצאנו זכר לנחש. הספרנית היתה נבוכה מאוד ולדבריה היא מפחדת שיחשבו שהיא סתם מבוגרת שממציאה סיפורים. לא היה לי מה לענות על כך אבל כשנפרדנו אמרתי לה: "אם יש נחש בספריה אנחנו נמצא אותו" ובליבי קיוויתי שזה יהיה לפני שהוא ימצא אותנו. ​ כעבור מספר ימים קיבלתי שיחת טלפון מהספרנית: "בוא מהר, ראיתי אותו עכשיו". לקחתי איתי פח אשפה שחור גדול, עליתי על הטוסטוס של הרפת וטסתי לספריה. הספרניות המתינו לי בכניסה, קצת מבוהלות, הספרנית רות מורה לי על איזור השולחן שלה. חיפשתי במשך עשר דקות ולא מצאתי כלום. ממש לא נעים. רות הספרנית נבוכה מאוד, מתיישבת על הכסא שלה מול השולחן ואומרת שהיא לא יודעת כבר מה לעשות ומטיחה בי "גם אתה כבר לא כל כך מאמין לי" כך שעמדתי מולה נבוך, הרי מה אוכל לומר לה עכשיו ופתאום אני רואה נחש צפע ענק ישר מולי, נח לו על ארון כיבוי האש שמאחורי הספרנית, ממש 50 סנטימטר מעל לראשה. אמרתי לה בשקט: "תקשיבי לי עכשיו. קומי לאט לאט, ולכי ימינה לכיוון היציאה". ממבטי היא הבינה שמצאנו את הנחש ועשתה כדברי. לאט לאט, כשיצאה ממקום הסכנה דחפתי את פח האשפה השחור מתחת לצידו של ארון כיבוי האש ועם מקל מטאטא דחפתי אותו לקצה הארון. כאשר הוא ראה למטה את הפח השחור, זינק ישר לתוכו ואני סגרתי במהירות את המכסה. כולנו נשמנו לרווחה ובעיקר הספרנית רות שאת כבודה הצילה. אחרי מספר דקות של סיפורי חוויות כשעמדתי ללכת הרמתי את הפח השחור בדרכי אל הדלת, הספרנית זינקה אליי ואמרה: "לא, לא בחור צעיר. את הנחש אתה משאיר פה עד שכולם יראו אותו בלי יוצא מן הכלל".

וכך המתנתי שעתיים עד שכולם הגיעו לספריה והביטו בנחש ובעיניה - מראשון המשפצים ועד מנהל האחזקה, וכלה במרכז המשק שלא ויתרה לו עד שהגיע.


באהבה לרות כהנים ז"ל הספרנית ולכפר מנחם.


ספריית כפר-מנחם

38 views0 comments

Recent Posts

See All